Monday, April 30, 2012

טרמפולינה

זו תמונה שלא צריכה את המילים שלי .
ובכל זאת היא מעוררת אותן .

שלוש נשים, שתי ילדות .
שמלה אחת שני ג'ינסים וחליפה תואמת .
שתי אחיות, ועוד שתי אחיות ואשתו של אח היא הגיסה.
בנות קופצות על טרמפולינה.
עושות סלטות באויר נופלות מתנגשות צוחקות .
וצלמת אחת איתן חוטפת בומבות מהמצלמה בכל קפיצה.
ונהנת מכל רגע.
צילומי משפחה .
רגע אחד מתוך שלוש מאות שאצרתי עבורם .
יש גם 'מגוהצות' כשכולם מחייכים בשורה אל המצלמה.
אני תמיד מתחילה במגוהצות זה מניח את הדעת ומרגיע את כולם,
ואחר כך אומרת "אחלה , יש לנו את זה " ומשחררת אותם. 
מניחה למשפחה לחזור להתנהל כמו שהיא. 
כל משפחה בסגנון שלה עם דינמיקה משלה. 
קולטת את ההומור המשפחתי , רואה את התמונה .
ומאפשרת לכולם להסתכל לרגע על עצמם לראות שטוב להם 
ונהנת מכל רגע . 

תודה , משפחת סנטור - שרם . 



*צילומי משפחה בביתכם - לפרטים והזמנות 0522454032 

Wednesday, April 25, 2012

דגל אדמה

הילד מגלה שיש ארץ. יש לה שם ו׳פרדס חנה׳ זה לא רק הבית שלנו כמו ש׳חניתה׳ או ׳אמונים׳ זה גם מחוץ לבית של הסבא סבתא.
הוא נהנה להיות חלק מ..
מפתח רגשות אהבה והתפעלות מישראל.אתמול בנסיעה הביתה הוא אמר :"ישראל זה מקום משהו משהו,יפה וטוב."
כמה נחמד להיות שייך. וההורים שלו צריכים לתת את האיזון הגבולות החינוך בבחירה בין הכלל ליחיד.
מה עושים למען הכלל ומה למען עצמי? איזה סיפור אנחנו מספרים לו ולעצמנו על החיים בארץ הזו? מתי הוא יפגוש אחרים שמספרים סיפור משלהם?
אין לי אופציה אחרת, מבחינתי אני כאן .שייכת לכאן ולא הולכת לשום מקום.
ולכן אין לי אלא להיות להקשיב ולהגיד. לכבד לחנך ולתת מעצמי. ויש לי גם זכות לקחת לבנות לחלום ולשנות. את הסביבה הקרובה ואת העולם כולו.
לו הייתי מדינה היה לי צורך בטקסים בדגל ופאתוס. אני לא מדינה אני אמא ואזרחית. רואה את שני צדי המטבע עושה את הבחירות שלי בתקווה ואמונה בטוב.
לא זקוקה לסמלים לאומיים של גבורה ומוות , טקסים לא אומרים לי שום דבר.
כשהילד רץ מהגן עם דגל ישראל (מפלסטיק מיובא מסין) אני מצלמת את מה שהוא רואה:
״אמא תראי את דגל ישראל על האדמה! זה משתקף! ״

Tuesday, April 17, 2012

ים טרי טרי טרי (לא מה שאתם חושבים)


..."היום איתמר השמיע לנו שיר ביידיש: ים טרי טרי טרי " ...הוא מהמהם בפה מלא פיצה . 
שנינו מתרגשים.  
"הו!! זה שיר מקסים .סבתא שלך אוהבת אותו מאוד " אני עונה וגונבת לו את הסלייס האחרון מתחת לאפו .
"אחרי האוכל נמצא אותו ונקשיב לו יחד "
חיפשנו ומצאנו ביוטיוב.
צפינו בו פעם ,ועוד אחת. 
באמצע הפעם השניה תמרי ירדה מברכי והלכה אל המטבח,שקטה מאוד והחלה למרר בבכי .
"זה השיר העצוב "היא בקושי מצליחה לדבר מרוב צער .
"אוי זה העץ ? הוא עצוב ?"אני שואלת אותה 
"את עייפה ממי "אומר לה אביה ומחבק אותה חיבוק גדול .
ואנחנו מחליפים מבט שואל : האם אלו זכרונות (קולקטיביים ?)של בת אוטוטו שלוש ? 
זה שיר כלכך יפה עם מילים של איציק מאנגר .
והסיפור שבו אמא וחרדותיה מונעים מילד לעזוב אותה .
שיר יהודי כלכך עם המון רגשות אשם בסופו ,ועצב על כל אותם שלא עלו לארץ ,לא פרחו אל העץ הנטוש (או לאמריקה) והומתו ,על טפם והוריהם .
על תרבות אדירה שכמעט ונמחתה מעל פני האדמה . שירה וסיפורים של גדולי הכותבים 
שהיידיש להם שפת אם ולא נותרו כמעט מי שיבינו את מילותיה .
הופסה התפלקה לי יידיש לעברית . נהיה קצת עצוב. 
אבל 
"נשארו לנו המון מילים שאנחנו עדיין משתמשים בהן " מוסיף יותם בחן "אילו מילים? "
"למשל"..הוא גונב זמן "גרעפס " 
ומחייך : "שיהוק " 


נכון. וגם : משלפצח , קלעפטה , פרעסר , קרעכצן , שמעטה  ועוד ועוד מילים.
ואוכל אפור ורוטט שמשמח ומנחם את הלב והבטן .
רק מילה לאושר ותקווה אנחנו לא מכירים ביידיש. 
חיפשתי ומצאתי  כאן 

מלא תקווה ( מָלֵא תִּקְוָה ) : ש"עהאָפֿענונגפֿול ( האָפֿענונגפֿולע האָפֿענונגפֿולער האָפֿענונגפֿולען ) : אדי

בשבעה של דודה רבקה שמעתי איש אומר "מי שאין לו שורשים אין לו פירות " 
נכון. 
הנה השיר :
על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
אל דרום ומערב ואולי מזרחה,
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה.
אל אימי אני אומר: "נא הקשיבי, אמא,
אף אני ציפור אהיה וכנף ארימה.
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמנו"
ים טרי טרי טרי -
טרי טרי טי
אז אימי מוחה דימעה, "בן יקיר, הבן לי,
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי".
-"אל תבכי, אימי, חבל על מאור עינייך,
כך וכך אהיה ציפור ואפרוש כנפיים".
סחה אמא ובוכה, - "איציק, אוצרי לי,
לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי.
ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף,
אויה לי ואללי כה קשה החורף".
ים טרי טרי טרי -
טרי טרי טי
גופיה חמה תילבש אל נא תיתפרחח,
או חלילה בין מתים תבוא להתארח'.
כמה לי קשה עכשיו איך כנף ארימה,
מה קלה היא הציפור מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך אמא אל עינייך,
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.
על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
ים טרי טרי טרי
טרי טרי טי 

והסרטון המקסים : 


ותודה לחונך שלו איתמר שטורח וחושף אותם בעדינות למה שהיה ואבד. 


Monday, April 16, 2012

ספונטניים בפקק , או , לצרוב זיכרונות בסופט דיסק של הלב

אז כולנו מסכמות את חופשת פסח שהיתה .ושלא רציתי שתגמר .
מה היה לנו ?
יקיצה טבעית :הילדים שבע בבוקר , האמא שמונה וחצי תשע ולפעמים אפילו אחת עשרה .
תוכניות:  מעטות .
בית, חברים, משפחה ,קיבוץ, מושב, כדורגל ,בריכה ,סרט . תערוכת צילום טובה על מציאות רעה .
וכמובן 'מה נשתנה' אחד מקסים ומלא רגש.

היתה פרידה מדודה אהובה ,שעזבה את העולם הקשה ,והגוף המיוסר ועברה אל עולמות עליונים.
מתערסלת בחיבוק אלוהי ,מקבצת שוב את משפחתנו הגדולה, ומזכירה לי שיעור חשוב ב"מה בעצם אנחנו עושים בחיים האלה? ששווה את כל הסבל ": אוהבים . 
האהבה הגדולה שהיתה בה התפזרה למאות שלהבות מוארות בלבותיהם של מלוויה ואוהביה שנשארו כאן על הארץ .
וזה הפסד של העולם הזה וזו היתה זכות שלנו להכיר אותה .

עדיין זה עצוב .

והחיים בקצב ובזמן שלהם .
חג פסח שני.
יש לו יום חופש אחד בלבד ואנחנו מחליטים לא לשמוע בעצת חכמה ובמקום לשרוץ אצל הורי לאכול ולטבול .אנחנו יוצאים לטיול משפחתי ספונטני לא מתוכנן, לאזור ים המלח .

הדרך :


אני לא יודעת מה השתנה, אבל ,הילדים שלנו שהיו חמודים ,שקטים ,עם נטיה לשירה בציבור או 'אני רואה בעיני הקטנה ' בנסיעות ארוכות , ומינימום ניג'וסים .נעשו ממש נודניקים.
כל הזמן מתווכחים : ' אז זהו שלא , אז זהו שכן '
רבים בצרחות מציקים נהנים מכל רגע , 'תפסתי אותך!' אני מזהירה את המציקן שקלטתי במראה צובט את אח שלו ..
מתלוננים :"יש עלי שמש , אין לי אוויר,תסגרי את החלון , מתי נגיע? אוף חבל שבאתי  "
ומפעילים את זו שליד הנהג :" תני לי את הבובה , אני רוצה מים, לא בבקבוק הירוק !אני רוצה בבקבוק אחר , תני לי את המשקפיים, קחי את הבובה , תרימי אותה היא נפלה , שימי דיסק -אני לא אדבר , תני לי לבחור דיסק אחר, יש לי פיפי "
אנחנו מזועזעים , מחליפים מבט ושואלים את עצמנו "מה קרה להם ? "
"ילדים הנה כאן מנזר השתקנים יש כמה דברים שאפשר ללמוד מהם " אומר האבא "יופי..מצחיק מאוד "עונה המתבגר בן התשע וחצי .
בכניסה לירושלים הוא עוצר וקונה להם: "בייגלה טרי ישר מהכביש ועשן המכוניות ". בשקית מצורפת תערובת של מלח עם גרגר או שניים זעתר .
משתררת דממה במכונית.
"צריך לשמור את הפה שלהם עסוק "אנחנו מסכמים בהנהון .
יורדים מירושלים ונוסעים ,משמאל חומת ההפרדה גבוהה ואפורה מבתרת את השטח .
"זהו מעכשיו זו רק שממה! "מכריז הגדול ומודיע שוב שהוא מצטער שבא איתנו לשממה הזו .
כשמתקרבים לאיזור יממלח מתחילים לראות תנועה ואנשים , גמל קשור בתחנת דלק לסיבוב בכמה שקלים הופך אטרקציה מרכזית באין משהו אחר לעשות. אנחנו לא עוצרים ממשיכים מחפשים מקום לחנות ולשחרר את הקפצונים שירוצו קצת בשטח .
הוא עוצר בקיבוץ קליה הנטוש : מקום מדכא .

ככל שאנחנו מדרימים התנועה הופכת עמוסה יותר .
זה מפתיע אותנו .למרות החג וכל הסיבות הברורות לא חשבנו שככה זה ייראה - פקק ארוך ארוך מכאן לשם והלאה .
לאורך הפקק מכוניות מפלסטין חונות בצד הכביש ,והמוני בית ישמעל יוצאים מהן. חוצים את הכביש ויורדים לחופים הלא  מוכרזים של ימ המלח . זה נראה לי מוזר, "איך הם יסתדרו שם בלי צל מים ומקלחות לשטוף את המלח מהגוף?!"
ככה וככה קילומטרים אח"כ מתחוורת התמונה :
מחסום .
מחסום : מכאן עוברים רק ישראלים.
עכשיו הם נראים לי פחות הזויים ,האנשים שיורדים ברגל מאות מטרים של הליכה בשמש אל חוף בלתי מוכרז . הם לא מוזרים. הם פלשתינאים ואסור להם לעבור דרומה מכאן...
והפקק נפתח , ותנועת הלוחיות הצהובות זורמת כסדרה .
חיילת מנופפת לנו לשלום , מחייכת . הוא רוטן משהו "מה אתה רוצה? היא הבת של איזו משפחה שתקועה עכשיו בפקק בגליל "
שיחה על כיבוש על ארץ ישראל על ריב האחים ההסטורי מתפתחת . הבן שלנו מסביר : "פעם גרו בתוך עזה הרבה יהודים ואז פינינו אותם , והערבים נכנסו לשטח ומאז יורים עלינו טילים"
הסיכסוך גירסת ילדים שספגו הפגזות בחופשת חנוכה אצל סבא וסבתא .

יותם רוצה ל'מערות של המגילות הגנוזות'
מרחוק מסמן לנו השומר שהחניון מלא ומציע שנחנה בצידי הדרך.יוצאים מסתכלים סביב ,תור ארוך של תיירים בכניסה לאתר קומראן. אחרי היסוס קל שבקלים אנחנו עושים אחורה פנה. הקופאית הציעה לקנות כרטיס משולב גם לעינות צוקים.."יש שם בריכות טבעיות " ושמורת טבע..אני מתפתה אל המים . נכנסים למכונית ונוסעים קצת דרומה אל עבר המעיינות המובטחים.
אלא שבצמת אנחנו רואים טור ארוך של מכוניות ,החניונים מלאים ,"ניסע לנחל דוד "הוא מציע ..ואנחנו ממשיכים דרומה .
"אמא שימי דיסק של  לוויתן בנאי " היא מבקשת .
הרבה לפני הפניה אל נחל דוד אנחנו מאטים כי הכביש פקוק . עכשיו גם שמורת הטבע הזו עמוסה . תור לחניון ,תור בכניסה ותור בטיול הרגלי..זה ממש לא בשבילנו אני כבר רוצה לחזור ,הילדים בטירוף מעבר ליכולת של עצמם והיאוש מדבר מגרוני:
"סע לחוף הכי פתוח המוני ופשוט ,נטבול את הרגליים ונתחפף מכאן לירושלים לאכול משהו "

חוף עין גדי .
פתוח למבקרים.
תחת כל עץ יבש ממוקמת משפחה עם מנגל .עיר אוהלים נפרשת למרגלותינו, תושביה : ערבים ורוסים , בשכנות צמודת צל.
אנחנו מוצאים פיסת אדמה שעץ דקל משרה עליה צל מדובלל צמרת, מתיישבים.
כולם סביבנו על הגריל מסובים לשולחנות פיקניק , ורק אנחנו על מגבת אחת משפחת הלא מאורגנים , שותים מים מכרסמים שאריות של חטיף ,בוהים בהמון.

ים המלח.
למה בכלל באנו לכאן ?
מסתבר שהוא אף פעם לא נכנס אל מימיו ואני זוכרת במדויק את מים השמנוניים למגע שהגעילו אותי , ואיך אמא שלי הזהירה אותנו לא להשפריץ מים לעיניים ולהיזהר כי זה "עלול לשרוף בפיפי ".
שולי והילדים יוצאים למסע בעקבות ים המלח. הוא התרחק הרבה מאז היינו כאן בפעם האחרונה לפני שלושים וחמש שנים אם לא יותר..הליכה ארוכה למדי עד לסוכת ההצלה וממנה יורד שביל ארוך ומפותל אל "החוף"
הם חוזרים כעבור זמן לא רב ,הבנים לא רצו להכנס ,הוא בלי סנדלי פלסטיק (לא שיש לו) ולתמרי המלח שרף בכל השריטות שמקשטות את רגליה..חשבתי שאם לא אגיד כלום לא ישרוף.
אני מחליטה לצאת לצלם קצת. לתפוס איזה תירוץ של ים המלח .

בדרך למטה אני פוגשת את שתי הסיבות הראשונות ..חייזרים בשחור .

בהילוך ברווזי מדדה ,סנדליה בידיה והיא כולה מרוחה בוץ שחור ומריחה כמו אגן חימצון, חוצה את הפריים אחת בבקיני.

מצאתי חתיכת מלח יציבה ,התישבתי וחיכיתי לאנשים המצופים שיעברו לי,שחורים מול לובן .


דבר חדש - אני חוששת לצלם חלק מהאנשים . בעיקר אלו שמביטים בי בחשד תוהים מי ולמה אני מצלמת אותם,
בלונדיני רחב כתפיים בבגד ים צבעוני ,מישיר אלי מבט קר מפניו המושחרות, ואני מחליטה לא להגיב, כאילו לא ראיתי כאילו אני לא מצלמת אותו, ולא לוחצת על ההדק. פתאום הוא נראה לי מבהיל.
אבל אח"כ כשהוא חולף בהילוך ברווז אני לא מתאפקת למראה המשעשע שנוצר, כמו זן חדש של חייזרים שחורים כחולי מבט .
"אחי! זה כמו בחלל , אתה לא יכול לטבוע פה "  צף מתהפך מצד אל צד קורא נלהב, במשקפי שמש, לחברו שנשאר על החוף
"זהו, שלא.." בא לי לענות לו.

נזכרת בסרט שראינו בחג , ובמהדורות חדשות שנפתחו במילים "חיפושים אחר טובע בים המלח"
בנתיים ממשיכים לצוף ולהתבשל במים .

וגל אחד שקפא ,כאשת לוט בזמנה , אדוות גל שלא נשבר ולא מגיע אל החוף .
"צפים במים כמו ביצים קשות " מעירה אחותי כשהיא רואה את התמונות 

גמרנו להנות .
בהצבעה דמוקרטית מחליטים לעלות אל הבירה למצא בה מזון ומים להפיח בנו רוח חדשה .
חוזרים לחניון, שם בצל משאית חונה משפחה מרובת משתתפים מסבה לשולחן, יושבים ואוכלים ככה סתם במגרש חניה לא נוף לא ים ולא מלח . רק צל ומכוניות סביב. התביישתי לצלם.
אנחנו מקיפים את החניון בחיפוש אחר שיח אני מתה לפיפי ,ואין עלי 2 שקלים לשלם עבור הזכות להכנס אל השרותים הציבוריים שבמקום .ואין עודף משטר של200 מגוהץ וחלק שיצא אמש ממכונת הכסף האוטומטית.
סביב לתחנת הדלק על אי תנועה עוד ועוד משפחות של נופשים יושבות לצהריים . כסאות נח וגריל כאילו אנחנו בסחנה או לפחות על איזו מדשאה ..
 ומשפחה נואשת במיוחד בנתה את המחנה שלה בתחנת אוטובוס נטושה .
הדרך חזרה נעימה יותר הילדים העייפים נרדמים, בטנם מקרקרת שירת הים.
ואני מצלמת נופים בנסיעה . זה עושה את הדרך מעניינת יותר כשמסתכלים עליה דרך מלבן של מצלמה.
 עושה תחרויות בין קאנון לאייפון .











קאנון לוקחת בהליכה כמובן אבל לראשונה אייפון מביא אותה בתמונה טובה :

מלבי ,זה כזה בטעם של סבון כלים ,עם הרוטב הורוד מלמעלה,לא?


לסיום :


מעבר הגבול ,
כמו לחזור ממקסיקו לאל אי (דימויים של סוחרת סמים מהסדרה שהיתה ונגמרה לי WEEDS )
לבנים ובעלבתים במכונית שבמסלול וכל היתר בצד הכביש .
לפחות לא היה להם צפוף בחוף .
שיחקו אותה הפליסטינאים .


טיול הבא באמצע של סתם שבוע .
אנחנו מסכמים .
אבל ,ביננו אנחנו יודעים ואומרים -היה כייף . צרבנו חוויה בלב .
וכבר היה לנו שיעור אחד על אהבה השבוע .
ואנחנו שוב בוחרים להנות .

"ילדים תראו זה גשר המיתרים "
האייפון שוב שיחק אותה ...



* אני מצלמת גם משפחות של אחרים ככה, באותה ראיה משועשעת ואוהבת .
אתם יכולים לקבוע איתי טיול באזור המקסים שלנו . תחזרו עם תמונות של חוויה 
לפרטים והזמנות 0522454032

Monday, April 9, 2012

בזרוע נטויה

יש רגע ,אני מתייצבת על המשטח הרטוב .מיישרת את הגב והברכיים מרימה את המבט קדימה :ים, סלעים ,ירוק עמוק כחול ,רואה את השמיים הצהובים מתמזגים אל האופק .
ותנועה קלה , ניעה קטנה כל הזמן תחת רגליי ,
משב רוח חמה חולף,והידיים מרפות מעט מהאחיזה .
אני עומדת יחפה בים, גבוהה מעל פני המים הצלולים .מתחתי חול וסלעים ומים קרים של אפריל בים התיכון.
נשמתי עמוק והזכרתי לעצמי שאין כאן איש חוץ ממני , שאני לא מחזיקה שום דבר בשביל אף אחד.
רק אני והמים שמתחתי .
מזל שבאתי .

כבר כמה שנים אני פוגשת מאוד מקרוב ובכמויות גדולות -צילומים של גולש KITE שמטייל בכל העולם טיולי גלישה ואני עורכת לו מהתמונות אלבומים. עורכת ממיינת ולומדת - את השפה ,הצבעים ,התרבות .
תרבות הגולשים שכבר מזמן התרחקה מהדימוי שהשאיר באוזני  בריאן ווילסון . הפכה  צבעונית קיצונית ומגוונת ,אבל הבסיס נשאר : מים אויר ואדמה .
ומרב באה להצטלם וסיפרה לי שהיא חותרת בגלשן . היא חטובה ושזופה  ,ובכל יום היא מעלה תמונה מהחוף ואני מתחילה להדלק על הרעיון. והרצון לעשות מתעורר , אח"כ מישהו מספר לי שזו פעילות מעולה לקשב וריכוז , ואני כבר ממש רוצה אבל -פוחדת ממים קרים.

פוחדת ממים קרים . נכנסת לים באוגוסט רק כשממש חם וכבר אי אפשר שלא .
שונאת מים קרים .

אחרי ליל הסדר הילדים נשארו במפתיע בקיבוץ התעוררתי אל בית שקט, טלפון כבוי ,שמש חמימה בחוץ .
וכל כולי פנויה
חירות לעשות מה שבא לי ,אבל ממש .
לא ברור מה גרם לי להתקשר אל נועה היפה שעובדת במועדון גלישה " יש לי בשבילך חליפה בואי "  אבל ,חצי שעה אחרי השיחה כבר חניתי את הברלינגו בחוף שדות ים .
משקשקת מפחד, לא מבינה בכלל מה אני עושה ולאן הולכת אבל-הולכת .
(קודם קצת לאיבוד במחסן ענק של גלשנים)
מקום מוזר ,
מועדון גלישה בנוי בטון עם הגב לים . מבנים ישנים כבדים אפלים מול כל הים והשמש הזו .
אבל יש בו המון חיים קבוצות ילדים מתכוננות לרדת אל המים , בגדים צבעוניים דשא מרוט ,'זה כמו קיבוץ של גולשים ' מציינת לעצמה הצופה מן הצד .
אני מגיעה אל "מועדון הגלישה " (השם שלו ארוך וגדול מהצריף הנחמד שהוא בעצם )
פוגשת את המדריך שמסביר לי קצת על יבש על איזון וגלישה..אני מאבדת עניין בקלות ומתקשה לשמור על שיווי משקל במתקן המדמה גלשן. זה קצת כמו לשחות בחול .

יורדים אל המים , הנה הגיע רגע האמת . כף רגל שנכנסת אל הים משדרת לכל חושי "קר !קר ! קר! " זה נשמע כמו אזעקה בכור אטומי אני מהדקת את חליפת הגלישה .מתפללת שהיא אטומה ומושכת מעלה את החתיכה שמכסה על הבטן .
המדריך נכנס אל המים הכל ברור לו אני מבוהלת אבל ממהרת אחריו להיכנס . לא לעשות בושות לא להרוס את הפוזה ..
צעד מדוד ואני עומדת על הגלשן : "הי זה יציב" אני מסכמת לעצמי בשמחה , תנועות התנסות של ידיים ומשוט והנה אנחנו חותרים, מתקדמים בתוך הים הירוק כחול. שותקים חותרים .
הוא מסמן לי בתנועת כתף ואני אחריו , כמו ברווזה מדדה אחרי תנועותיו החלקות מנסה לחקות את זוית הזרוע המדוייקת מנסה לשמור על קצב .
זה קל זה כייף וכבר שכחתי איך שיקשקתי לפני דקה .
הוא מעודד אותי ומתפעל מהמהירות בה קלטתי את השיטה (טוב ,זה לא ממש מסובך) אבל אני מרשה למחמאות להגיע אלי "את מחוננת גלישה "אני שרה לעצמי בשמחה ,נהייה לי חם בחליפה המושאלת ,וכבר מבררת  'מה השלב הבא?'
'עכשיו סיבוב על המקום שימי רגל שמאל טיפה אחורנית ' אני מזיזה את הרגל לאחור ,מחליקה ,וצוללת כמו אבן אל המים הקפואים .
גופי מקבל את החדשות בעצירה מוחלטת של כל תנועה רצונית. בקושי מצליחה לפרפר באצבעות הידיים להשאיר את הראש מעל המים, "בה בה בה " זה כל מה שאני יכולה להגיד או לחשוב .
נאחזת בליש ומטפסת אל הגלשן,מבוהלת אני מחבקת את גוש הקלקר והפיברגלס הצבעוני ,מתיישבת וצונחת שוב אל המים "הו לא, לא שוב " והנה אני כבר מפרפרת מבוהלת ושוב מטפסת אל קרש ההצלה שלי .
לבסוף , כשאני נעמדת בחזרה המשוט בידי חותרת אל עבר רצועת הסלעים שמפרידה בין חוף לים הפתוח , יש לי רק מחשבה אחת בראש " הגרוע מכל מאחורייך ".
ופתאום אני שמחה כלכך להיות שם בתוך הים היפה , רטובה ומפרפרת יציבה וחזקה יותר משהייתי חמש דקות קודם.
הדבר שהכי פחדתי ממנו מאחורי .
ותחושה של נצחון עולה וממלאת את גופי . כבר לא חם הרוח נעימה ואני יכולה להנות מהגלישה כי אין לי ממה לפחד:  במים הקרים כבר הייתי , והאמת היא שזה לא היה נורא כלכך ...
"הנה גל מגיע אלייך קחי אותו " קורא אלי המדריך , אני מסובבת את הראש למראה גל שמתרומם מעצמו " תחתרי בימין ! אל תפסיקי " חותרת חותרת ומתחת לרגלי כח רך ושקט מגיע ולוקח אותי ואת הגלשן לעבר החוף . אני מתחילה להגנב מהאפשרויות שמתגלות בגלישה.

"איזו אלופה את ! לא נפלת ! " מקדמים את פני נועה היפה ויוגי הם מחייכים מאוזן לאוזן  "ירדנו לחוף לראות אותך "
לנועה מתחשק עכשיו גם סאפ .
אני רעבה בא לי סנדוויץ ענק - אבל פסח .
"מחר תרגישי את כל השרירים " הם מכינים אותי לבאות . אבל אני כבר נפלתי למים הקרים, לא פוחדת מכלום .

כשאני מתיישבת במכונית החמה אני קולטת - זה היה כייף .
מוחי מרגיש כמו הארד דיסק שעבר איחוי .
אני יכולה להרגיש איך כל מחשבה התיישבה במקומה.
ושקט השתרר במערכת. שקט אין סופי .
ואוו.

נטולת מחשבות אני נוסעת מזרחה, התוכניות מבוטלות ,רוצה לעשות כלום .
כשאני מורידה את בגד הים, מוצאת שם סרט קטן כמו של מתנה , צרוב על עורי .


בלילה לפני שאנחנו נרדמים הנשימות שלנו עולות ויורדות כמו גלים ואני מרגישה רצון עז להיות שם שוב
עם הפנים אל הים גבוהה מעל המים לבד בעולם . בלי פחד .




Sunday, April 8, 2012

חרות

זה ערב חג וכולם עסוקים , יש התרגשות קלה באויר הכנות אחרונות להתכנסות משפחתית . מה נשתנה ? קודם הטוב: השנה אני לא צריכה להוסיף תפילה שישוב הביתה הביתה כי הוא בבית (זוכרות איך היינו יחד מאוחדות בתפילה ?)
ומה לא השתנה ? היחס שלנו אל הגרים והעבדים רעבים חולים אנשים ללא פנים וללא שם , זוכרים איך היינו גרים בארץ מצריים ? 
אני מאחלת לנו שנהיה עם אחד , שנחזור לערבות ההדדית , שלא נאבד צלם אנוש שנדע לכבד את השונה הזר החלש הזקן וחסרי הישע באשר הם . 
שלא נהיה עבדים למולך הכסף החומר,והמרדף אחר מה שלא יכול לכסות על החור שנשאר בלב מילדות . שנדע לתת לעצמנו מה שאחרים לא יכולים לתת.
שנזכה לאהוב ולשמוח .
שתהיה שנה של התעוררות אל מציאות שמונחת בכף היד ונדע תמיד לבחור בטוב .
חג שמח .

Friday, April 6, 2012

אריזת מתנה

זה לא פוסט זה מכתב לחברה שלי. הייתי מצלמת ושולחת אתו אליה ישירות באייפון, אבל צילמתי במצלמה האמיתית.
ולא אכפת לי אם תקראו , כי זה בשבילה.
ולא אכפת לה שזה בשבילה כי היא סוגרת את הבסטה וטסה ,כך שזה לא פוסט שיווקי.
לא שאני שואלת מישהו.
זה הבלוג שלי..
אז הנה - מכתב לחברה 

מתוקתי
כשישבנו אחר הצהריים בחצר איתי ביקש שאכין לו תה .
"הו! זו הזדמנות מצויינת לפתוח את המתנה שבחרתי אצל ליאת לכבוד האביב " 
מוציאה את החבילות הארוזות "רוצה לפתוח? "
הוא מהנהן בהתלהבות אני עם מצלמה מתעדת לך, שתראי איך זה להיות בצד שמקבל מתנה .
 מן האריזה מגיח בעל מותן כד לימונדה שתיכננתי לקיץ .
"ואווו " הוא קורא בשמחה "יש פצפצים " 
בידיים הקטנות שלו הוא פורם את השרוכים "כאן יש כוסות" הוא מנחש ...
הוא עוצר לקרא:  "לב "
"תמרי הנה מילה חדשה שאת יכולה לקרא " אנחנו מראים לה את הפתק : "לב " אני מקריאה לה .למד ,בית .
לב זו מילה הרבה יותר נחמדה מהמילה הראשונה שהיא מזהה וקוראת : ' לא'  למד אלף 
המילה הכתובה הראשונה של איתי היתה "ספורט" של יותם "אביב" ושלה - "לא " ..
"יווא , איזה צבע יפה !! " הוא שמח למצא צבע של בנים באריזה. 

" אני רוצה את הירוקה " הוא מודיע , "כן ! מכבי חיפה " מחרה אחריו הקטנה ,נצמדת לכוס כתומה
"תמרי,זה הצבע של נבחרת הולנד " מאשר לה האח הגדול 
"איזה תה להכין לכם ? "
"נענע ולימונית "היא קוטפת עלים מהערוגה 
הוא מכניס את הלב הקטן שמצא באריזה ,אל מתחת לחולצה  "אמא תנחשי מה קרה לי מתחת לחולצה ?" 
ושולף אותו "זה הלב שלי! הוא היה בצד שמאל " 
"טוב, עכשיו רדו מהשולחן ושבו על הכסאות ,התה חם " אני מפנה את ערימת הילדים מהשולחן.
הוא מלטף את הספלים ,הגלזורות הנוצצות עושות חשק לאכול את הספל .

"אני משתמש בציפוי פצפצים כי התה חם בכוס "
מתוק.
"כשהייתי בן ארבע קראתי מילים קצרות בעברית, כשהייתי בן חמש קראתי מילים ארוכות בעברית . עכשיו ,לגיל שש יש לי משהו חדש בשבילך"..." מילים באנגלית! " הוא מדווח לסבתא נילי בשיחת טלפון שובת לב .
ויש לנו מילה חדשה שאפשר לקרא לבד: 

* כמו שצילמתי את היצירות של ליאת אני יכולה גם את שלך . 
צילום תדמית ונשמה לעסקים -לפרטים והזמנות 0522454032